בת פולט ושמעון. ענבל נולדה בי"ד באלול תשמ"ד (11.9.1984) בדימונה. הייתה בת הזקונים להוריה ואחות לגילה, יוסי, דודו ודני.

אביה, שמעון, עלה ארצה בגפו ממרוקו ואמה פולט הגיעה לישראל מאלג'יר. הם הכירו בדימונה והתאהבו במבט ראשון. לאחר נישואיהם נולדו להם ארבעה ילדים והחמישית, ענבל, הגיעה באופן לא מתוכנן ובהפרש שנים גדול מאחיה. הוריה כינו את הגעתה למשפחה "כמו מתנה".

בילדותה למדה ענבל בגן "אפרסק" שבדימונה. היא הייתה ילדה שובבה, אך גם מנומסת ושקטה. ענבל הייתה ילדה נבונה מאוד וכבר בגיל ארבע נהגה לדקלם למשפחתה סיפורים שלמים.

מגיל שש גדלה בבית כבת יחידה, מכיוון שכל אחיה הבוגרים עזבו את בית ההורים. הוריה פולט ושמעון סיפרו על שנות הילדות של ענבל: "היה זה תענוג לגדל אותה, נהנינו מכל רגע... היא העסיקה את כל המשפחה, תמיד דיברו עליה והתענינו בה". אחותה גילה מספרת: "ענבל הייתה הבובה שלנו, התכשיט, פינקנו אותה בלי סוף, אין ספק שהקטנה הזו הייתה המוקד של הבית".

בשל פערי הגיל הגדולים בין ענבל לאחותה הבכורה גילה, הייתה זו כאם שנייה לה. בכל חופשה של גילה מהצבא הייתה מביאה עמה הפתעה לאחותה, ספר, ממתק, צעצוע או בגד. על אופיה החופשי של ענבל ועל שנות ילדותה סיפרה גילה: "ההורים שלנו היו נמסים כמו חמאה ממנה... לענבל הייתה הורות אחרת, היא זכתה לחופש אשר אני כאחות בכירה לא קיבלתי". על זיכרונות הילדות סיפרה האם פולט: "ענבל אהבה להתאפר וזה שעשע אותי, אמרתי לה שהיא נראית כמו ליצן... אבל זה לא הפריע לה, היא תמיד עשתה מה שהיא אוהבת".

בנערותה של ענבל החלו להופיע סימני מרדנות האופייניים לגיל הנעורים, עישון וחולצות קצרות, על כך הביע אביה שמעון את מורת רוחו. על תקופה זו סיפר שמעון: "היא הייתה מאוד דעתנית, בסוף היא עשתה מה שהיא רוצה... אך למרות הוויכוחים בגיל הנעורים, ענבל הייתה ילדה של בית ומשפחה ולא עשתה שום דבר מבלי להתייעץ ולקבל את ברכתם של הוריה ואחיה הגדולים".

בילדותה ינקה ענבל בבית הוריה את האמונה והקשר לדת. בכל פעם שעמדה בפני מבחן חשוב, שהיה עליה לעמוד מול קהל או להכין עבודה חשובה, הייתה מתקשרת לאמה ומבקשת: "אמא, תתפללי שאצליח... אמא, תדליקי לי נר..." כוח האמונה שלה היה חזק ועמוק.

בעידודם של הוריה וכחלק מהחינוך בביתה, השקיעה ענבל בלימודים. היא למדה בתיכון "ליהמן" בדימונה, שם סיימה בגרות מלאה. מחוץ לספסל הלימודים אהבה לרקוד ולבלות עם חברות וחברים. כאשר רקדה הרגישה שהיא משוחררת כציפור.

בהיותה נערה רשם אותה אביה למשלחת בני נוער מבית הספר לגרמניה. סמוך למועד הנסיעה התחרטה ענבל והחליטה לוותר עליה. אביה שמעון סיפר: "ידעתי כמה הנסיעה הזו חשובה ומפתחת, כמה היא יכולה לתרום לה, רציתי שהיא תספוג תרבות ואווירה אחרת". לאחר שכנוע הסכימה ענבל לצאת למשלחת והיא שבה מלאה חוויות מהנסיעה. "אבא, צדקת", אמרה לו. לא מעט פעמים שמע את בתו אומרת לו מילים אלו, גם בשנים לאחר הנסיעה.

בכל שנות ילדותה ונעוריה הייתה ענבל מוקפת אהבה רבה, והיא גדלה להיות נערה עקשנית העומדת על שלה, בוגרת, שאפתנית וממוקדת. מאז, כל מטרה שהציבה לעצמה הושגה במלואה ובהצטיינות. החיוניות והמרץ הבלתי נלאה שלה הצעידו אותה קדימה והיא הסבה גאווה רבה ונחת להוריה ולאחיה.

בשנת 2002 התגייסה לצבא. ענבל נשלחה לקורס שוטרות צבאיות, אותו סיימה להפתעתה כחיילת מצטיינת. נדמה כי שם נוצר החיבור הראשון בינה לבין עולם המשטרה והשב"ס (שירות בתי הסוהר). היא אהבה את האתגרים שעולם זה הציב בפניה ובמהלך השירות הצבאי הבינה כי היא נמצאת במקום המתאים לה.

לאחר שחרורה מהצבא החלה ענבל בתכנון עתידה. היא התמקדה בהשגת היעדים אותם הציבה לעצמה, לימודי קרימינולוגיה. כאשר ניסתה להתקבל ללימודי תואר ראשון התברר כי ציון הפסיכומטרי שלה לא עבר את הרף הנדרש לקבלתה כסטודנטית מן המניין באוניברסיטת "בר-אילן". ענבל הגישה בכל זאת את מועמדותה, התקבלה במעמד 'על תנאי', ונדרשה להוכיח את רצינותה ויכולותיה בשנת הלימודים הראשונה. ענבל נטלה את המשימה בכל הרצינות, שקדה על לימודיה, השקיעה שעות רבות בשינון החומר, התכוננה כראוי למבחנים ועמלה על העבודות – ואכן הצליחה והייתה לתלמידה מן המניין.

בסיום התואר הראשון קיבלה את תעודת 'מצטיינת הרקטור'. על כך כתב לה רקטור האוניברסיטה: "שמחתי להיווכח שאת נמנית עם האלפיון העליון של תלמידי אוניברסיטת בר-אילן. את מצטרפת לשורה ארוכה של תלמידי האוניברסיטה המעולים". מעודדת מהצלחתה, סימנה ענבל את מטרתה הבאה - לימודי תואר שני בקרימינולוגיה שיקומית.

בין התואר הראשון לתואר שני, החליטה לקחת פסק זמן ורצתה לטייל ולראות עולם. ענבל בחרה לטוס לטייל בתאילנד עם חברתה הטובה. במהלך הטיול הכירה את ניר דאהן והם התאהבו במהרה. השניים המשיכו לטייל יחד ושבו ארצה כזוג. כחצי שנה לפני נפילתה עברו לגור יחד ברמת גן. על הקשר ביניהם סיפרה גילה אחותה: "זו הייתה אהבה גדולה... ניר היה פה בן בית, אהבתי אותו, הם דיברו על חתונה וקיווינו שזה יקרה בקרוב".

בעת לימודי התואר השני נדרשה ענבל לעבודה מעשית והוצבה בכלא "מעשיהו", שם פגשה לראשונה אסירים. היא התאהבה בעבודה ובתחושת השליחות והריגוש הכרוכה בה. ענבל הבינה כי מצאה את ייעודה וכי בעבודה זו היא מגשימה את עצמה.

בעבודה בכלא התבלטה ענבל, היא הייתה בת עשרים וחמש בלבד, וכבר עמדה לפני סיום תואר שני. צעירה חברותית, שאפתנית, הישגית, מרוכזת וממוקדת מטרה. מפקדי הכלא העריכו את היכולות האישיות והמקצועיות של ענבל, והודיעו לה בצורה חד משמעית כי בסיום התואר הם רוצים אותה לעבודה אצלם בכלא. לענבל היה ברור שהיא תעבוד בכלא רק כקצינה, אולם הוסבר לה שלפני כן היא נדרשת לעבוד שנתיים כסוהרת. מכיוון שלא למטרה זו הגיעה לעבודה, סירבה ענבל להצעה. בשב"ס לא מיהרו לוותר עליה והתנאי הוסר. ענבל נשלחה למבדקים קשים וארוכים, אשר בסופם התבשרה שהתקבלה לפרויקט "תלפיות" היוקרתי, המאתר מועמדים בעלי יכולת פיקוד, הובלה ומנהיגות.

במאי 2010 התגייסה ענבל לשורות השב"ס כצוערת בתכנית תלפיות - להב. חמישה חודשים אחר כך יצאה לקורס הקצינים. בקורס הצטיינה בהישגיה ומפקדיה הרעיפו עליה שבחים.

במהלך עבודתה בשב"ס ובמסגרת לימודי התואר השני, שאף אותו היא סיימה בהצטיינות, ערכה ענבל מחקר אשר בחן את גורמי הסיכון להישנות ניסיונות התאבדות בבתי הכלא בישראל. המחקר הוביל לפיתוח מודל יישומי שסיפק דרכים לזיהוי קבוצות בסיכון גבוה לאובדנות. ממצאי המחקר מספקים דרכים למניעת התנהגות המתאפיינת בהרס עצמי בכלא, נקיטת אמצעי מניעה קפדניים לאסירים בסיכון ויצירת הערכת סיכון המתווספת לתהליך קבלת ההחלטות של אנשי הטיפול בשב"ס. בכך מהווה המחקר תרומה משמעותית לטיפול באסירים.

בדברי הפתיחה של עבודת התזה, אותה סיימה זמן קצר לפני נפילתה, כתבה ענבל: "הלימודים לקראת התואר השני במקביל לכניסתי לשירות בתי הסוהר, בתחילה כסטודנטית ובהמשך כצוערת בפרויקט "תלפיות", יצרו אצלי את הצורך לחקור נושא אשר ישלב את שני העולמות – האקדמיה אל מול השטח... על מנת לפתח את הנושא ולחקור אותו היה עליי לקבל נתונים ממאגר הנתונים הממוחשב. אכן ועדה מיוחדת אישרה את קבלת הנתונים. קבלת האישור המיוחל לא הייתה מובנת מאליה, אך הנני שמחה כי הוועדה הבינה את חשיבותו הגדולה של המחקר עבור כל המערכות המשיקות לנושא... בסופו של דבר המחקר יצא לדרך, אולם ללא עזרתם של אנשים יקרים לי לא ניתן היה לסיימו".

צוערת ענבל אמויאל נפלה באסון הכרמל.

ביום חמישי כ"ה בכסלו, א' חנוכה תשע"א (2.12.2010), התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד.

השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, קרוב לעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן עלו באש וכך גם עשרות בתים נוספים בכפר האמנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא דמון, שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה, וצוערי ומדריכי קורס קצינים של השב"ס, מחזור א'.

בשעה 15:30 נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס, קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים.

בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מביניהם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר, בהם ענבל, ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

ענבל הייתה בת עשרים ושש בנפלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בדימונה. הותירה הורים, אחות ושלושה אחים.

לאחר נפילתה הועלתה ענבל לדרגת מישר.

נציב שירות בתי הסוהר, רב-ניצב אהרון פרנקו, העניק לכל נופלי שב"ס את עיטור המופת, "על אומץ לב הראוי לשמש מופת ועל מסירת נפשם בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידם."

אחותה גילה ספדה לה: "ענבלי שלנו, החיים שלנו, האחות הקטנה והמדהימה שלנו, היפיפייה שלנו, בעלת הטעם הטוב, שכולם התייעצו איתה על כל דבר. ענבל, כשמך כן את. צחוק הפעמונים שמצטלצל בכל מקום שבו את נמצאת, ומשאיר את חותמך. את הגאווה של המשפחה, את המובחרת, הכי טובה והכי מוצלחת מבין כולם. כל מילה טובה שנאמר עלייך לא תצליח לבטא באמת את מה שאת... אהובה של אמא ואבא... כמה שלא הפסקת לדאוג, להם ולכולם, תמיד ידעת לשאול על כולם, לפרגן לכולם, היית חברה של כולם. חברת אמת. כמה אהבה הייתה בך ונתינה, אהבה עד אין קץ".

תת-גונדר מאיר שמחון, מפקד בית סוהר מעשיהו, ספד לה: "אבדה לנו קצינה נדירה שהתבלטה במהלך שירותה בבית סוהר מעשיהו בכלל ובאגף שש בפרט, עת שימשה כיד ימינה של מפקדת האגף. היא הייתה מלאת מוטיבציה, התלהבות ורצון להצטיינות, כל זאת תוך שהיא מתנהלת בחן ובאצילות נפש... ענבל הייתה אהובה ומוערכת על כל סביבתה וכל מי שבא עמה במגע חזה לה עתיד מזהיר בשירות".

יוסי בק, מפקד כלא מעשיהו בעת האסון שהכיר היטב את ענבל, ספד לה וסיפר על דמותה המיוחדת ועל הגדולות שצפה לה. הוא גם העניק למשפחתה את הסיכה והכובע שאותם הייתה ענבל אמורה לקבל בתום הקורס.

באתר המחלקה לקרימינולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן נכתב: "ענבל הייתה נבונה וחכמה, בעלת קסם אישי וחן רב. היא הייתה אהובה ביותר על חברותיה לספסל הלימודים ועל כל מרצי המחלקה. בנוכחותה השרתה ענבל אווירה חמה, אוהבת, מסקרנת ומרתקת. נוכחותה חסרה לנו עד מאוד".

לזכר ענבל הוקמה על ידי חבריה עמותת "מצדיעים לך ענבל", המסייעת לאוכלוסיות מעוטות יכולת ופועלת להנעת החברה לערבות הדדית ואכפתיות; לזכרה הופק סרטון תמונות הנמצא באתר יוטיוב; בדימונה נערך באוקטובר 2013 יום ספורט לזכר נופלי אסון הכרמל, אנשי השב"ס תושבי דימונה וירוחם: ענבל אמויאל, חגי פנקר ויקיר סויסה. האירוע כלל תחרויות ריצה, הליכה ואופניים, כשמרבית המשתתפים הגיעו מארגונים שונים דוגמת צה"ל, המשטרה, שירות בתי הסוהר, עובדי מפעלים באזור ותלמידי בתי ספר. מאז, יום הספורט הוא כבר מסורת שנתית בדימונה ומשתתפים בו גם תלמידי בתי הספר בעיר.

זכרה של ענבל מונצח באנדרטה לזכר הנספים באסון הכרמל בבית אורן ובחורשת הארבעים וארבעה בהר מירון.